מה הם השיקולים לדחיית בקשת ביטול צו הריסה?
שיקולים לדחיית בקשת ביטול צו הריסה הם בין היתר: 1) הליכי תכנון שנמצאים בראשיתם; 2) התנהלות המבקש; גם סירוב ביהמ”ש לבטל את צו ההריסה אינה מונעת מהמבקש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההריסה.
בפס”ד עפ (נצ’) 1080-01-14 טארק אחמד ח’טיב נ’ הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, שניתן ביום 04.02.2014 מונה כב’ השו’ אסתר הלמן את הסיבות בגינן יש לדחות את בקשת עיכוב הביצוע של צו הריסה מנהלי שניתן ע”י פקח של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (יוער כי המקרקעין “הינם שטח ללא שיפוט”): הליכי התכנון נמצאים בראשיתם (להכשרת היתר); התנהלות המערער המלמדת שאינו נרתע מהפרת צווים;
מתוך פסק הדין
המקרקעין הנדונים הינם שטח ללא שיפוט, שאין בהם רשות מקומית ואינם מצויים במרחב תכנון מקומי אלא מהווים שטח מקומי מחוזי (גלילי), שלגביו לוועדה המחוזית כל הסמכויות המוקנות לוועדה מקומית. אילו הוכרז השטח כמרחב תכנון מקומי, בהתאם לסעיף 12(א) לחוק התכנון והבניה התשכ”ה – 1965 (להלן:”חוק התכנון והבניה”).
על המקרקעין חלה תוכנית ת.מ.מ 2/9 המייעדת את המקרקעין לאזור חקלאי/נוף כפרי פתוח.
4. ביום 2.4.13 בוצעה ביקורת במקרקעין עליהם נסוב הצו ונמצא כי נבנה עליהם מבנה קשיח במצב של ריצפת בטון, קירות בלוקים ותבניות לעץ עמודים וממ”ד, בשטח של כ-192 מ”ר שנבנו ללא היתר. המפקח מטעם המשיבה הדביק במקום מכתב התראה ודרישה להפסיק מייד את כל עבודות הבניה/השימוש המבוצעים ללא היתר, ולהשיב את המצב לקדמותו.
ביום 7.4.13 הוצא צו הפסקה מנהלי, שהומצא למערער ביום 8.4.13.
למחרת, ביום 9.4.13 ניתן צו ההריסה מנהלי, אשר הורה להרוס את המבנה הבלתי חוקי, בבעלות המערער (להלן: “המבנה”).
5. המערער הגיש בקשה לביטול הצו, לחלופין, להתלות את תוקפו ולעכב ביצועו. במקביל, ביום 29.4.13, השיבה המשיבה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי של העבודות. ההליכים אוחדו ובישיבה שהתקיימה ביום 2.5.13 ניתן בהסכמת הצדדים צו הפסקה שיפוטי כנגד המערער או מי מטעמו לעבודות הבניה במקרקעין. ביצועו של צו ההריסה עוכב עד להחלטה בבקשתו של המערער, אשר כאמור, נדחתה בסופו של יום.
6. ביום 11.7.13 התקיים דיון בפני בית משפט קמא בו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יפעל המערער לקידום המצב התכנוני, תוך התחייבות להפסיק את כל פעולות הבניה עד להחלטה אחרת. לשם כך התחייב המערער להפקיד עירבון בסך 10,000 ₪ להבטחת קיום התחייבותו (במהלך הדיון בפניי הוברר כי חרף התחייבותו, הפיקדון לא הופקד).
7. במהלך הדיון בבית המשפט קמא הוסכם, כי הבניה נעשתה ללא היתר וכי מצב הבניה בתאריך 15.713 ו-29.9.13 הינו בהתאם למתואר בתמונות שנושאות אותם התאריכים. תמונות אלה מתעדות בניה במצב מתקדם, להבדיל משלב הבניה ההתחלתי בעת שניתן צו ההריסה המנהלי, או הצו השיפוטי.
8. יש לציין, כי עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, וניתנה החלטה המורה על עיכובו, בכפוף להפקדת ערבון בסך 35,000 ₪ ותוך מתן צו האוסר על המשך פעולות הבניה והשימוש במבנה.
תמצית טענות המערער
9. במסגרת הערעור חוזר ב”כ המערער על כל טענותיו כנגד צו ההריסה, כפי שהועלו בבית המשפט קמא. אין המדובר בנימוקי ערעור המתעמתים עם נימוקיו של בית משפט קמא. בית המשפט העליון כבר העיר כנגד שיטה זו, המבקשת להפוך את ערכאת הערעור לערכאה הדיונית.
10. עיון בהחלטתו של בית המשפט קמא מעלה, כי הוא בחן לעומקה כל אחת ואחת מטענות המערער, פסק בהן בהתאם להלכה, ואין כל טעות בקביעותיו, אותן אפרט בקצרה, תוך התייחסות לטיעוני המערער.
11. לטענת המערער, הצו בטל מעיקרו מחמת פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין כדלקמן:
א. התצהיר שהוגש לתמיכה בצו ניתן שלא כדין, שכן המצהיר הצהיר על עובדות שלא מידיעתו האישית אלא מפי השמועה. פרשנות בית משפט קמא שאין צורך בידיעה אישית מכשירה שלא כדין ידיעה מפי השמועה שאינה קבילה.
ב. לא קדמה למתן הצו הודעה לשר הפנים, בניגוד לסעיף 238א(ב1)(3) לחוק התכנון והבניה.
ג. לא קדמה למתן הצו דרישה מאת יו”ר המשיבה המופנית ליו”ר הוועדה המקומית להוציא צו הריסה, בניגוד לסעיף 238א(ב1)(3) לחוק התכנון והבניה.
ד. לא קדמה למתן הצו התייעצות עם ראש הרשות המקומית.
ה. לא פורטו בצו מלוא הפרטים שנדרש לפרטם. טעה בית משפט קמא בציינו כי “רוב הפרטים הנדרשים צויינו בצו”. נדרש כי הצו יכיל את כל הפרטים.
ו. הצו, המבנה והמקרקעין אינם מוגדרים כדבעי.
12. בנוסף טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא עת דחה את טענת המערער לפיה הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת. המערער התחייב ומתחייב שלא להמשיך בבניה עד לסיום הליכי התכנון וקבלת היתר בניה כדין.
13. נימוק נוסף בערעור הוא כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת המערער באשר להיות הצו נגוע באפליה ואכיפה סלקטיבית. לפי הנטען, המערער הצהיר בתצהירו, שצורף לבקשה, כי המשיבה התעלמה ממקרים אחרים בהם נבנו ביתם ללא היתר, המערער לא נחקר על הצהרתו זו ועל כן יש לקבלה כאמת לאמיתה.
14. עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא כאשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע הצו. לפי תצהירו של האדריכל קיים סיכוי טוב וממשי כי הבניה תוכשר בתוך פרק זמן קצר. בנוסף, מדובר בבניה על קרקע פרטית שאין בצידה כל פלישה לקרקע ציבורית ואין פגיעה באינטרס הציבורי. האיזון הראוי בין האינטרסים השונים מחייב לעכב את ביצועו של הצו.
15. במהלך הדיון בערעור, הגיש ב”כ המערער מכתבים מאת אינג’ עארף עואודה, מתכנן ערים ואזורים, המעידים על כך שביום 15.1.14 הוגשה לוועדה המחוזית תוכנית מתאר החתומה על ידי המועצה המקומית כפר כנא ונספח נופי סביבתי. כן הוגש מכתב מאת ראש המועצה המקומית כפר כנא מיום 30.12.13, מופנה לוועדה המחוזית, בה הוא מבקש להקפיא את ביצוע צו ההריסה שהוצא כנגד המבנה, בנימוק שהוגשה בקשה על ידי המועצה להרחיב את תחום השיפוט שלה, כך שיכלול את המקרקעין הנדונים.
16. בנוסף, לתמיכה במצבו הכלכלי הקשה של המערער, הוגש מסמך מהעובדת הסוציאלית של המועצה המקומית כפר כנא, המפרט את הטרגדיה שעברה המשפחה ומצבה הכלכלי הדחוק.
טיעוני המשיבה
17. המשיבה חזרה על טיעוניה בפני בית המשפט קמא וביקשה לדחות את הערעור, על כל רכיביו.
המשיבה הוסיפה, כי לא זו בלבד שהמערער הפר את הצו המנהלי ואת הצו השיפוטי והמשיך בבניית המבנה, אלא שהוא גם משתמש בו בניגוד להחלטת בית המשפט (הוצגו תמונות ודו”חות הפקח, אשר תיעדו את השימוש).
18. בנוגע למצב התכנוני, טען ב”כ המשיבה, כי לא ברור כיצד המועצה המקומית יוזמת תוכנית מתאר באזור, שאיננו נמצא בתחום הועדה המקומית. למיטב ידיעתו, התוכנית שהוגשה בימים אלה היא תוכנית חדשה, ולא התוכנית עליה דובר בבית משפט השלום (כשבית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי אין בפניו התייחסות לשאלה האם מולאו התנאים שנדרשו לעבור את השלב ההתחלתי שלה).
עוד נטען, כי לפי הידוע לב”כ המשיבה, הועדה המקומית איננה ממליצה לקדם את התוכנית החדשה, כך שסיכויי המערער להכשיר את הבניה בזמן הקרוב אינם טובים, וההיתר איננו בהישג יד.
ב”כ המשיבה טען, כי המקרים בהם ניתן עיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי הם חריגים, ובמקרה הזה, אשר הבניה נעשתה על קרקע חקלאית, חלפו כבר 8 חודשים מאז ניתן הצו ואין כל אופק תכנוני, אין הצדקה לעכב את הצו. בנוסף, המערער מפר כל הזמן צווים ואי אפשר לסמוך על התחייבותו שלא לבנות או להשתמש, לכן אין מקום להיענות לבקשתו.
דיון והכרעה
19. הליך זה הינו דוגמא לשימוש לרעה באופן בוטה בהליכי בית המשפט.
מדובר בצו הריסה מנהלי שניתן עוד בראשית חודש אפריל שנת 2013, מאז עוכב על פי בקשת המערער, כאשר בכל פרק הזמן שבו נדונו והתבררו טענותיו כנגד הצו, וביצועו עוכב, בין היתר, על סמך התחייבות המערער, שלא להמשיך ולבנות, הוא ביצע עבודות בניה נוספות, והחל להשתמש במבנה, כל זאת בניגוד לצווים והחלטות וחרף התחייבותו שלא לעשות כן.
20. המערער העלה בפני בית המשפט קמא טענות רבות בנוגע לתוקפו של הצו.
21. בית המשפט קמא עמד בהחלטתו על העילות לביטול צו הריסה מנהלי ובחן האם הבניה בוצעה כדין, והאם הוכח שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.
22. באשר לשאלה הראשונה, לא הייתה מחלוקת, כי הבניה לא הייתה כדין, לא נתקבל כל היתר לבניה שנעשתה על אזור שייעודו חקלאי.
23. המערער טען, כי הצו איננו נחוץ למניעת עובדה מוגמרת, מאחר והוא התחייב שלא להמשיך בבניה. כפי שהובהר לעיל, אין בטיעון זה כל ממש, וכך גם דחה אותו בית המשפט קמא.
יובהר, כי המערער לא חלק על כך שהבניה הייתה בשלבים ראשונים שלה, כפי שהודגם בתצלום שלד המבנה שצורף לצו ותיאור שלב הבניה בצו. מבחינה זו מדובר בצו הריסה הנדרש למניעת עובדה מוגמרת, ואין משמעות להתחייבות המערער שלא להמשיך בבניה, גם אם ניתן היה לקבל התחייבות זו ככנה.
24. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא לפרשנות שניתנה בפסיקה למושג “מניעת עובדה מוגמרת” בבר”ע 273/86 פרץ נ’ יו”ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] ודחה ובצדק, את ניסיונו של המערער לטעון לקיומה של עילה לביטול הצו. בית המשפט קמא הוסיף, כי המערער במעשיו, מנסה לקבוע עובדות בשטח, ואין כל ספק כי הצו נחוץ למניעת עובדות אלה. מן התמונות שתיעדו את מצב הבניה בתאריכים 15.7.13 ו- 29.9.13 עלה, כי הצו דרוש, ואף ביתר שאת, למניעת עובדה מוגמרת.
25. בית המשפט קמא בחן האם נפלו פגמים בצו ההריסה המצדיקים ביטולו, בהתאם להלכה שהובאה בע”מ 3518/02 רג’בי נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] ולפיה, הנפגע מצו הריסה מנהלי רשאי להעלות בפני בית המשפט עילות נוספות לביטול הצו, מעבר לאלה שפורטו בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, ובלבד שמדובר בפגמים חמורים, העושים את הצו לבטל מעיקרו.
א. המערער טען כי הצו איננו יכול להתבסס על תצהיר מהנדס, הכולל עובדות שאינן מידיעתו האישית, אלא עובדות שנודעו לו מהמפקח שנכח בשטח.
בית המשפט קמא דחה טענה זו, ולא מצאתי כל טעות בכך.
טענה זהה נבחנה על ידי בית המשפט העליון כבר לפני שנים ונדחתה ברע”פ 2351/06 סבח נ’ יו”ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים. [פורסם בנבו] בית המשפט קמא יישם כראוי הלכה זו.
ב. המערער טען, כי לא קדמה להוצאת הצו הודעה לשר הפנים ודרישה מאת יו”ר המשיבה המופנית ליו”ר הועדה המקומית להוציא את הצו.
בית המשפט קמא בחן את הטענות ומצא כי אינן רלוונטיות, בהפנותו להוראות החוק עליהן נסמך המערער.
המערער סמך טענתו, על הוראת סעיף 238א(ב)(1) לחוק התכנון והבניה, אלא שלשון החוק קובעת בפירוש כי דרישות אלה חלות רק לגבי בניה בתחום שאיננו מרחב תכנון מחוזי. הטעם לכך הוא פשוט. לגבי בניה בתחום ועדה מקומית, מוסמך יו”ר הועדה המחוזית להפעיל את סמכותו, רק לאחר שנתן הזדמנות ליו”ר הועדה המקומית לעשות שימוש בסמכותו ויידע את שר הפנים, לגבי כוונתו להפעיל סמכות, בדרך זו. במקרה שלפניי, הבניה מצויה באחריותו ובתחום סמכותו של יו”ר הועדה המחוזית. אין סמכות לוועדה מקומית כלשהי להוציא צווי הריסה בתחום מרחב התכנון המחוזי, כך שאין כל משמעות לדרישה זו, וכך גם קובע החוק בצורה ברורה. במקרה זה פועל יו”ר הוועדה המחוזית כאילו הוא יו”ר הוועדה המקומית.
משהופנה המערער להוראת החוק המפורשת, לא ברור מדוע מצא לנכון לחזור על טיעון זה בערעורו, מבלי לנמק מה הטעות שנפלה בהחלטתו של בית המשפט קמא, תוך הסתמכות, למרבה הצער, על נוסח חלקי של סעיף החוק.
ג. טעמים אלה, נכונים הם גם ביחס לטענה כי היה על יו”ר הוועדה המחוזית להתייעץ עם ראש הרשות המקומית. במקרה זה, המקרקעין נשוא הצו הינם שטח ללא שיפוט מקומי. בית המשפט קמא הפנה לכך שהוראת החוק הרלוונטית – 238א(ב) חלה על ועדה מקומית, לפי לשונה, ואיננה חלה על צו הריסה המוצא על ידי הוועדה המחוזית ביחס לשטח המהווה שטח מקומי מחוזי כללי.
ד. המערער טען כי בצו לא פורט כל תוכן סעיף 238א(ז)(1) לחוק, ובפרט ההוראה לפיה הרואה עצמו נפגע מן הצו רשאי לפנות לבית המשפט במעמד צד אחד ולבקש צו זמני לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בעניין זה נקבע בהחלטת בית המשפט קמא כי סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה צוטט בצו כמעט במלואו. מעבר לכך, לא ניתן לומר כי קופחה זכותו של המערער, שעה שהבקשה לבית המשפט הוגשה 3 ימים בלבד לאחר מתן הצו, במסגרתה גם עותר המערער לעכב ביצוע הצו.
סעיף 238א(ד) לחוק קובע כי הצו יכלול את תוכן סעיפים קטנים (ג), (ו), (ז) ו- (ח). נוסח הצו הנדון כולל תוכן חלקי בלבד של ס”ק (ז), ולא ברור מדוע לא פועלת המשיבה להתאים את טופס הצו לנדרש על פי החוק. מוטב כי תעשה כן, להבא. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי מדובר בפגם חמור בצו המצדיק ביטולו, בפרט כאשר אין ספק שלא נגרם למערער כל נזק מכך. המערער היה מודע לזכויותיו, פעל בנמרצות בכדי לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה, בה שטח את כל טענותיו ועל כן אין די בנימוק זה כדי להביא לביטול הצו.
ה. בית המשפט קמא לא מצא כל פגם בדרך שבה פורט בצו תיאור המבנה הבלתי חוקי, ואין כל סיבה להתערב בנימוקיו. תיאור המבנה הוא ברור ומוגדר דיו. המשיבה נקטה הן בתיאור הגוש והחלקה עליה נבנה המבנה, ציינה נקודות ציון של המקום ותיאור של הבניה. לא ברור כיצד ניתן לפרט מעבר לכך את המקרקעין בדרך טובה יותר.
ו. המערער טען לאכיפה בררנית, שבעטיה פועלת כנגדו המשיבה, משיקולים זרים. טענה זו הועלתה בעלמא ונדחתה. הנטל מוטל על הטוען לאכיפה בררנית להוכיח טענותיו. אין הוא יכול להסתפק באמירה כללית, לא מפורטת ולא מבוססת, ובדין נדחתה טענתו, גם אם לא נחקר על האמור בתצהירו.
מעבר לכך, המשיבה הציגה בפני בית המשפט קמא תצלום אוויר, הממחיש את העובדה, שבשטח התכנון המחוזי אין מבנים נוספים, כך שאין כל ממש בטענה לפיה התעלמה המשיבה ממקרים אחרים של בניה, שנעשתה ללא היתר כדין.
26. טיעונים נוספים בפי המערער נגעו למצוקתו האישית, שבגינה נאלץ לעבור להתגורר במקום אחר, על רקע סכסוך משפחתי. טיעון זה איננו יכול להצדיק בניה בשטח חקלאי, ללא היתר. כל שכן, אין הוא מצדיק הפרת צווים והמשך הבניה, גם לאחר שהמערער הועמד על כך שהוא בונה בניגוד לחוק.
בית המשפט קמא דחה טענה זו, הן בשל כך שלא הוכחה בדרך כלשהי, והן מאחר ואין בה כדי להצדיק את הבניה.
27. המסקנה היא כי לא הוכחה כל עילה לביטולו של הצו, אשר הוצא כדין, במטרה למנוע המשך הפרת החוק על ידי המערער.
עיכוב ביצוע הצו
28. המערער טוען כי בית המשפט קמא טעה כאשר לא נעתר לבקשתו לעכב ביצוע הצו. הוא מפנה בהקשר זה לרע”פ 2293/90, טדי קולק, יו”ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ’ בית היתומים “תפארת שלמה”, [פורסם בנבו], טוען כי הואיל ומדובר בקרקע פרטית, הרי אין פגיעה באינטרס הציבורי, ולתמיכה בכך מפנה גם לת”ב 10667/03, מאנע יחזקאל נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת”א-יפו [פורסם בנבו].
29. אין חולק לגבי סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי, גם אם נדחתה בקשה לביטולו. ברור, עם זאת, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו רק במקרים חריגים ומטעמים יוצאי דופן, כמו אלה שהתקיימו בפסקי הדין אליהם הפנה ב”כ המערער.
יש לזכור שמטרתו של צו הריסה מנהלי הינה ליתן מענה מיידי למקרים של הפרת חוקי התכנון והבניה, ולהביא להפסקתם בעודם בראשיתם. דחיית מועד ביצוע צו הריסה מנהלי מנוגדת לתכליתו ותיעשה רק במקרים מתאימים.
30. במקרה שלפני, אין כל הצדקה להיענות לבקשה המערער ולהורות על עיכוב ביצוע הצו.
ראשית, הליכי התכנון נמצאים בראשיתם. בין אם הוגשה תוכנית חדשה (לפני כשבועיים) ע”י הרשות המקומית, שהמקרקעין אינם מצויים בתחומה, ובין אם הוגשה תוכנית מתוקנת, כנטען על ידי ב”כ המערער, אין כל אינדיקציה לגבי סיכויי ההתקדמות של הליכים אלה, ופרק הזמן שיידרש לשם כך.
המערער צירף מכתבים מאת המתכנן, המטפל בהגשת התוכנית, אך אלה אינם כוללים התייחסות עניינית למצב התכנוני ולצפי לאישור התוכנית.
ברור הוא, על כל פנים, כי ההיתר איננו בהישג ידו של המערער.
שנית, התנהלותו של המערער לאורך ההליך מלמדת על כך שהוא איננו נרתע מהפרת צווים. הבניה שהייתה בראשיתה נמשכה, כשהמערער הודה כי עד לפני יומיים התגורר במקום עם משפחתו, בניגוד לצו בית המשפט. בנסיבות אלה, לא ניתן גם לסמוך על התחייבותו של המערער כי לא ימשיך לעשות שימוש במבנה, בפרט שלצד התחייבות זו הוא מציין כי עקב מצוקתו, אין לו מקום אחר להתגורר בו.
33. לא נעלמה מעיני המצוקה האישית של המערער, על רקע הטרגדיה שפקדה את משפחתו. יחד עם זאת, קשה לקבל טענתו בנוגע למצוקה כלכלית, בהינתן העובדה שבנה במהלך החודשים האחרונה מבנה בשטח של קרוב ל- 200 מ”ר, כל זאת בידיעה שקיים צו הריסה לגבי מה שנבנה על אותם מקרקעין. מצוקה כלכלית זו לא הוכחה, וספק אם היא יכולה, לאור כל השיקולים שפורטו לעיל, להצדיק, כשלעצמה, עיכוב ביצוע של הצו, בהעדר אופק תכנוני ממשי.
34. התוצאה היא שהערעור נדחה.
למען הסר ספק, עיכוב ביצוע הצו מבוטל בזאת.
כמות צפיות: 7,095
