הגנה מן הצדק בעבירות בנייה – טענה קשה להוכחה במשפט הפלילי
כאשר קיימת אפשרות שכתב האישום בגין עבירות הבנייה יוביל לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ביחס לנאשם או כאשר הרשות פעלה באופן בלתי סביר כלפי אותו נאשם, אזי על אף הטעמים המשפטיים המצדיקים זאת, יזוכה הנאשם. עבירות בנייה כוללות מספר רב של מקרים לפיהם עלול נאשם למצוא עצמו בעיצומו של הליך פלילי. על מקרים אלו יתכן ונרחיב במאמר ייעודי. אולם כאשר הוגש כתב אישום בגין עיברות בנייה, התוצאה של אותו הליך פלילי עלולה להיות הרת אסון עבור הנאשם, לדוגמא, הנאשם יוכל למצוא עצמו ללא קורת גג, כפי שיתואר במקרה בהמשך המאמר. טענת הגנה מן הצדק יפה במקרה בו הרשות התובעת, היא הרשות המקומית לעניין תביעות בגין עבירות בנייה, פעלה באופן בלתי הגיוני או בלתי נסבל או אף מחפיר כלפי הנאשם, בעניינו. טענה זו יפה להליך הפלילי אשר עבירות בנייה נמנות עליו. לצורך הוכחת טענה זו יש לבצע מחקר מקיף בעניין נסיבות המקרה שכן טענות בעלמה, או טענות ללא תשתית ראייתית סדורה ומספקת, יידחו על הסף על ידי בית המשפט.
מקרה שבו טענה מסוג זה התקבלה על ידי ביהמ”ש מוצג בכתבה הבאה. משרדנו ייצג את הנאשמת במקרה דנן:
מתוך אתר YNET :
נדחה אישום נגד אישה שגרה במרתף בת”א
אחרי 60 שנה נזכרה המדינה שיחידה של 49 מ”ר בבניין בעיר אינה מיועדת למגורים. בית המשפט קבע: הדיירת זכאית מטעמים של צדק.
עו”ד גוהר ראובן-חזן, פורסם: 07.06.15 , 22:18
אישה המתגוררת בדירת מרתף בתל אביב הואשמה בשימוש חורג בטענה שמדובר במחסן שלא אמור לשמש למגורים. אולם בית המשפט לעניינים מנהליים בעיר החליט לאחרונהלדחות את האישום מאחר שהוגש 20 שנה אחרי שהאישה נכנסה לדירה, ולמעשה כ-60 שנה אחרי שהמדינה ידעה לראשונה שהיחידה משמשת למגורים.
הבית נבנה בשנות ה-40 ובתוכו יחידה בשטח של 49 מ”ר, שלפי היתר הבנייה שלה יועדה לשמש כמחסן וחדר הסקה וכביסה. הבניין נרשם בשנות ה-70 כבית משותף, כאשר היחידה הוגדרה “דירה”. באמצע שנות ה-90 רכשה האישה את היחידה מתחת לקרקע לצורך מגורים.
עיריית ת”א טעתה – הבית נבנה מתחת לכביש
עו”ד גיל איזנברג:
מידע שגוי שהועבר לבעלי קרקע בנווה צדק הוביל לכך שהבית נבנה במפלס נמוך ביחס לכביש שנסלל שנים לאחר מכן. כמה תשלם העירייה לדיירים?
עיריית ת”א טעתה – הבית נבנה מתחת לכביש
ב-2014 החליטה המדינה לערוך ביקור במקום ולאחר שגילתה כי בעלת היחידה מתגוררת בה, היא הגישה נגדה כתב אישום על שימוש חורג. לטענת המדינה, היחידה הוגדרה מחסן, והעובדה שהנאשמת מתגוררת בו בניגוד מוחלט להיתר הבנייה מצדיקה את הרשעתה.
הנאשמת הודתה שהיא משתמשת במקום למגורים, אך טענה כי היתר הבנייה שהוצג אינו מתייחס לדירתה. בנוסף היא טענה כי עוד לפני שרכשה את הדירה נעשה בה שימוש למגורים, והיא אף צירפה מסמכים ותשלומי ארנונה שמעידים על כך שהיחידה רשומה בלשכת רישום המקרקעין כדירת מגורים.
במענה לטענת המדינה כי היה עליה לבדוק את היתר הבנייה לפני שרכשה את הנכס היא השיבה כי סמכה על עורך הדין שסייע לה ברכישת הנכס, אך לצערה, משחלפו יותר מעשרים שנה, היא כבר לא יכולה להעיד אותו עקב גילו המבוגר (90).
לסיכום
השופט אביים ברקאי קבע כי חיובי ארנונה ורישומים בלשכת המקרקעין אינם מלמדים על היתר בנייה. לדבריו, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהיחידה הותרה לשימוש כמחסן וחדר הסקה וכביסה ותו לא. ואולם, לאחר שהאזין לעדותה של קשישה שגרה במקום בילדותה והצהירה שהיחידה שימשה דירת מגורים עוד לפני קום המדינה, קבע השופט כי המדינה פעלה באיחור ניכר שיש לו השלכות.
לדבריו השיהוי הביא לנזק ראייתי משמעותי שלא אפשר איתור מסמכים והעדת עדים. לפי השופט, לו לכל הפחות היה כתב האישום מוגש בסמוך לרכישת היחידה על ידי הנאשמת, היא הייתה יכולה להעיד את עורך הדין שערך את ההסכם. אלא שבמקרה הזה כתב האישום הוגש כ-20 שנה לאחר שהיחידה נרכשה ויותר מ-60 שנה לאחר שהחל השימוש החורג. משכך, אף שהמדינה הצליחה להוכיח שנעשה ביחידה שימוש חורג, אין מקום להרשיע את הנאשמת.
“יש לזכות הנאשמת מטעמים של צדק לאור העובדה שהיחידה משמשת עשרות שנים לצרכי מגורים, לאור העובדה שהוכח כי כבר לפחות לפני כ-60 שנה ידעה המאשימה על אודות השימוש החורג, לאור העובדה שהנאשמת רכשה היחידה לפני יותר מ-20 שנה כיחידה אחת ובנסיבות שאין להרשיעה”, נכתב בפסק הדין.
עם זאת, השופט הדגיש שזיכוי הנאשמת אינו מכשיר שימוש חורג ביחידה בידי כל אדם אחר שיגור בה או ירכוש אותה בעתיד.
כמות צפיות: 7,868
